תחרות סיפורים - טקסט נגיש
ספרית הילדים חרטה על דגלה לעודד פעילויות בנושא "מניעת חרם" בחברת ילדים ונוער. החל מקיץ 2023 ובמשך השנה הקרובה יתקיימו פעילויות שונות בנושא זה.
פעילויות בספריה:
• עידוד קריאה בנושא "מניעת חרם", באמצעות תצוגת ספרים לגילאים השונים
• חתימה על אמנה חברתית נגד חרם
• תחרות כתיבת סיפור /שיר בנושא מניעת חרם על ידי ילדים ונוער בגילאי ג – ט (כולל).
תחרות הכתיבה הסתיימה לאחרונה, והיצירות יפורסמו באתר הספרייה ואתר העירייה וכן מונגשים לקריאה בספריה.
אנו מברכים את כלל המשתתפים שחשבו כתבו ושלחו מפרי עיטם לספריה!
ומברכים את ארבעת הכותבים שיצירותיהם זכו :
מקום ראשון - אביה חדיד, כיתה ט' - "תנו להם יד"
מקום שני-נויה לוינטר , בת 9 - "דני בחלל"
מקום שלישי -אבי'ה נוימן , עולה לכיתה י' - "עין החתול"
מקום רביעי -אביגיל לופז , עולה לכיתה ו' - "חרם לא בבית ספרינו ולא בנינו"
היכונו ל פעילויות נוספות בנושא מניעת חרם ....
בברכה
אורית נאור-ספרנית הילדים, גבעת שמואל
תנו להם יד מאת: אביה חדיד, כיתה ט'
"מה אתה עומד מהצד?
נותן לזה יד.
תגיד, הרגשת מה זה לבד,
פעם אחת?
מרסקים לו את הלב לאט, לאט,
ואתה רק דופק מבט.
נו, קדימה, שים לזה קאט!
כל יום הקירות נסגרים עליו,
ואתה מפנה לו את הגב,
בזמן שהוא נלחם על חייו.
לך אליו,
תעשה משהו, אתה חייב.
לא מחר, עכשיו!
חיוך מרוח לו על הפרצוף.
נו, בחייאת. רואים שזה זיוף,
זה שקוף.
אומנם לא רואים כוויות על הגוף,
אבל בפנים, הלב שלו שרוף.
כמוהו, יש עוד אלפים.
חצי חיים, חצי שקופים,
בחוץ זקופים, בפנים כפופים,
בילדים הם מוקפים,
אבל באמיתי, הם לבד,
אחרי תקווה רודפים.
אז, אל תתנו לחרם יד -
"תנו להם יד". דני בחלל / מאת: נויה לוינטר, בת 9 – מקום שני
שלום, קוראים לי דני. אני רוצה לספר לכם על הפעם שהייתי בחלל. הכול התחיל בחודש שעבר, כשהלכתי לגינה. כל הילדים שיחקו, רק אני ישבתי ודמיינתי איך הדבר העגול והלבן שבשמים נראה מקרוב. אחר כך רציתי ללכת לשחק עם הילדים שמשחקים בצד. ניגשתי אל הילדים ושאלתי אם אני יכול לשחק איתם. ואז ילדה אחת אמרה לי: "אנחנו לא משתפים ילדים שחושבים על דברים לא אפשריים". עוד ילד אמר: "רק ילדים שלא חולמים כל הזמן יכולים לשחק איתנו". וחזרתי הביתה. ואז עלה לי רעיון, ומיד רצתי, לקחתי דף ועט והתחלתי לכתוב מכתב:
אנשי נאס"א היקרים,
קוראים לי דני, אני גר בישראל, אני בן תשע ואני רוצה לטוס לחלל.
הילדים בגינה תמיד צוחקים עלי ולא מאמינים שאני יכול, כי אני רוצה לטוס לדבר העגול והלבן שבשמים. אבל אני יודע שאם אנסה אצליח. אני צריך את עזרתכם, האם תוכלו לעזור לי?
מדני.
הופתעתי לקבל מכתב חזרה מנאס"א כל כך מהר. במכתב היה כתוב שאני מוזמן לבוא מחר לנאס"א. כעבור חמש שעות הייתי במטוס שלקח אותי לארצות הברית. כעבור שתים עשרה שעות הגעתי לנמל התעופה הבין יבשתי ג'ורג' בוש ביוסטון.
מנמל התעופה עליתי על האוטובוס והגעתי לנאס"א. שני אנשים באו אלי ואמרו לי:" קראנו את מכתבך, בוא ונראה לך את החללית". הלכתי איתם עד לחללית, הם הסבירו לי קצת על החללית ואמרו:" נשלח לך טייס כדי שתוכל לטוס".
לטייס קראו יוסי. יוסי הביא לי חליפת חלל ועלינו על החללית ופתאום התחילה ספירה לאחור: 0,1,2,3,4,5,6,7,8,9,10. החללית החלה להתרומם למעלה וראיתי את כל הנוף ונדמה לי שאפילו ראיתי את הבית שלי ואת אמא מנופפת לי לשלום. יוסי ואני עפנו הישר לעננים הלבנים והגענו לחלל.
היו מלא כוכבים נוצצים ופתאום הרגשתי שאני מרחף בתוך החללית ושיש לי כוח על. זה היה פשוט אדיר! אחרי שניה גיליתי שזה קרה רק בגלל החלל. לאט לאט ראיתי עיגול לבן ולאט לאט גם התקרבנו אליו. הלכתי אל הטייס ושאלתי אותו: "יוסי מה זה הדבר הזה שמולנו?" הטייס צחק ואמר: "זהו הדבר העגול והלבן שהתכוונת אליו, זהו הירח!" התרגשתי מאוד לשמוע ושאלתי את יוסי עוד כמה דקות מגיעים. הוא אמר לי שמגיעים עוד עשר דקות.
כעבור עשר דקות, הגענו לירח. לא היה בו דשא ולא עצים ואז אמרתי ליוסי: "אולי נעשה סיבוב קצר פה בחלל, כדי לגלות ולחקור דברים חדשים" ויוסי ענה לי כך:" רק סיבוב קצר ואז חוזרים לחללית". שנינו עפנו בחלל ואז יוסי הסביר לי בצורה הכי משעממת בעולם על כוכבי הלכת. שאלתי את יוסי אם אפשר להתקרב אל כוכבי הלכת והוא ענה לי שכן. שמחתי מאוד. הכוכב הראשון שביקרנו בו היה מאדים, מאדים היה חם מאוד וגם אדום מאוד.
אחר כך ביקרנו בנוגה. בנוגה היה עוד יותר חם, רציתי ללכת לכוכב הכי קר אבל המשכתי עם יוסי. הכוכב הבא היה צדק. כשהתקרבנו ראיתי כתם אדום ושאלתי את יוסי: "מה זה הכתם האדום שעל הכוכב?" הוא ענה לי ואמר: "הכתם הזה הוא בגלל שיש שם סערה חזקה מאוד".
המשכנו לכוכב הבא שבתאי. לשבתאי היו טבעות גדולות שהקיפו אותו. ואז ראינו את אורנוס. בכוכב זה היה ממש ממש קר.. וגם בכוכב הזה היו טבעות, רק בהירות יותר. הכוכב הבא היה נפטון והוא היה ממש אבל ממש…קר. כשהגענו לכוכב ששמו פלוטו הוא היה פי מאה יותר קר! ואז יוסי אמר: "עכשיו נלך לכוכב ממש ממש חם, אז תהיה מוכן".
אז ביקרנו בכוכב חמה. כוכב חמה היה רותח. ואחרי כל המסע הזה חזרנו לירח ושוב שמעתי את הספירה לאחור: 0,1,2,3,4,5,6,7,8,9,10. ועפנו הישר אל כדור הארץ. יומיים אחרי יצאתי לגינה וסיפרתי לילדים מה עשיתי והילדים אמרו:" סליחה על כל הדברים שאמרנו, עכשיו גם אנחנו מאמינים שאנחנו יכולים להגשים את החלומות שלנו. בוא נלך לשחק".
וככה נגמר הסיפור. רק שתדעו שזאת ההרפתקה שהכי אהבתי מכל ההרפתקאות האחרות שלי, להתראות.
עין החתול / אבי'ה נוימן עולה לכתה י' – מקום שלישי
קרני שמש חדרו מבעד לחלון הגדול בחדר השינה. הווילון הכחול נע וריקד בעדינות למגע הרוח החמימה.
סאני פקחה את עיניה הירקות, נעמדה במיטתה העגולה ונמתחה. היא התהלכה באלגנטיות לעבר המיטה הכחולה הגדולה שבמרכז החדר, קפצה עליה וניגשה אל מתיו הישן בה. סאני רכנה מעליו והעירה אותו בברכת הבוקר הייחודית שלה- "מיאו" והוסיפה ליקוק קטן על הלחי.
היום עבר בנעימים, לקראת צהריי היום דיברה סאני עם לואי, הכלב של השכנים, מבעד לחלון החדר של מתיו.
"בבוקר ישנתי על הספה ואז עברתי לצוד חרקים ולטאות בגינה. אחרי זה חזרתי לנוח על הספה. אני מקווה שלא לכלכתי אותה לגמרי", אמרה וחיוך שובבי עיטר את פניה הפרוותיות.
לפתע נשמעה טריקת דלת מהקומה למטה. "מעניין מי הגיע, להית' לואי", סאני ירדה בקפיצה מאדן החלון ודילגה לקומה התחתונה שם מצאה את אלכס הקטנה ומתיו. אלכס זרקה את התיק שלה על הרצפה ורצה ללטף את סאני. החתולה חשפה את ניביה בכעס וקימרה את גבה, אלכס נבהלה והתרחקה מסאני בזהירות לעבר הטלוויזיה שבסלון.
ככה צריך, חשבה סאני בגאווה. אך כשראתה את מתיו, החיוך נמוג מפניה ואת מקומו תפסה דאגה. דמעות עמדו בעיניו, הוא עלה לקומה העליונה וסאני בעקבותיו.
מה קרה לך? למה אתה בוכה חבר? סאני נכנסה בעקבות מתיו לחדר. הוא סגר את הדלת אחריה והתיישב על המיטה. סאני קפצה והתיישבה מולו. "מיאו", היא שאלה אך מתיו לא השיב. רק נעץ עיניים דומעות בזוג ציפורים המשחקות על אחד מענפי עץ התפוחים הגדל בסמוך לשביל הכניסה לבית.
למחרת בבוקר, סאני צפתה, ממקומה על השיש הלבן שבמטבח, במתיו רץ עם תיק בית הספר בידו בגרם המדרגות. הוא נכנס למטבח ולקח שקית אוכל חומה עם השם 'מתיו' ויצא באותה המהירות שבה נכנס. קרול נכנסה מיד אחריו, הקיפה את האי שבמרכז המטבח והכינה לעצמה כוס קפה מהביל.
הלו? אמא, מה איתי? חשבה סאני, היא ניגשה לקרול והחלה לילל. בתגובה, הרימה קרול את סאני והניחה אותה על רצפת הבית. לאחר כמה דקות הגישה לה שתי קערות- מים ואוכל- צבעוניות ומקושטות בשמשות צהובות ומחייכות.
בזמן ארוחתה הדשנה, ראתה סאני מזווית עינה את מתיו ואחיו הגדול ג'ייק יוצאים לבית הספר העל יסודי וזמן קצר לאחר מכן את קרול ואלכס. ואז, היא שמעה את הצלילים המוכרים המתנגנים באוזנה בכל בוקר מחדש- נעילת דלת, פתיחת וסגירת דלתות, הנעת מנוע ורחש גלגלים על פני שביל החצץ ולבסוף, שקט.
זה הזמן לפעול! סאני קפצה על השיש הלבן, עברה דרך החלון הקטן במטבח ויצאה אל העולם שבחוץ. היא רצה בשביל הכניסה ותהתה באיזה כיוון עליה לפנות. לפתע שמעה נביחה מהבית ממול, "לשמאל, סאני!" לואי שירבב את ראשו מהחלון בקומה השנייה.
"תודה חבר!" קראה סאני ופתחה בריצה מהירה לצד השמאלי. השמש קפחה על ראשה והלבנים היו לוהטות תחת רגליה.
הו, גלידת וניל על השביל! היא התרגשה, לא! היא נענעה את ראשה כדי לסלק את המחשבות, אני חייבת להתרכז.
לאחר מספר דקות, היא ראתה כיצד ג'ייק ומתיו פונים על יד חנות בגדים בקצה הרחוב ונעלמים מעיניה. היא המשיכה להתקדם ופנתה באותה הפנייה זמן קצר אחריהם. שערי בית הספר הגבוהים התקרבו עם כל צעד שעשתה. לבסוף, היא עברה דרך הסורגים.
אני בפנים.
היא עקבה בזהירות אחר האחים. אחרי שנכנסו למבנה, ג'ייק פנה למסדרון המוביל לתיכון, כך סאני תיארה לעצמה, ומתיו המשיך לכיוון האגף של חטיבת הביניים. סאני המשיכה ללכת בעקבות מתיו והסתתרה בין עציצים, ספסלים שעמדו בשולי המסדרון ומגוון חפצים שנראו לה לא שימושיים כלל.
הם התקדמו במסדרון ארוך ומלא בדלתות ירוקות וגבוהות מכל צד. ולאחר הליכה ממושכת נכנסו לכיתה מוארת וגדולה. סאני מיהרה להיכנס דרך חור קטן לארון עץ שעמד בכניסה לכיתה. חושך. אבל לא לגמרי. מבעד לחריץ בין שתי הדלתות, הצליחה סאני לתצפת על הכיתה.
במשך כל היום, ראתה ושמעה כיצד ילדים דוחפים את מתיו, נוהגים כלפיו בחוצפה ומשפילים אותו בפני כל הכיתה. הם מתעלמים מקיומו, סאני הייתה המומה, כאשר מתיו ניסה לדבר, הם נדחפו לדבריו. הם מתנהגים אליו כאילו הוא שקוף. אבל השאלה היחידה שהדהדה בראשה היא למה?
סאני הכירה את מתיו כל חייה, מרגע שכף רגלה דרכה בבית משפחתו. מתיו קצת ביישן ומגיב למצבים חברתיים מסוימים בצורה שונה משאר הילדים, בצורה הייחודית שלו. אבל זוהי אינה סיבה מוצדקת להוציא ילד מהחברה. מתיו ילד רגיש וחכם. הוא לא היה פוגע בזבוב. הוא תמיד היה מאיר פנים ונוהג עם כולם בנעימות וסבלנות.
אבל הם בחרו לא לראות את זה.
כשהפעמון המבשר על הפסקת צהריים צלצל, סאני חיכתה עד שאחרון התלמידים ייצא מהכיתה ורק אז יצאה. היא מיהרה אל מדשאות בית הספר על מנת לא לעורר חשד, בכל זאת חתול שמסתובב במסדרונות בית הספר הוא לא הדבר הראשון שאתה מצפה לראות, וחיפשה בעיניה הירוקות אחר מתיו. לבסוף, היא מצאה אותו יושב בצל עץ אלון בעל גזע רחב, לבדו.
היא התקדמה לכיוונו, וכשהגיעה, התיישבה מולו באלגנטיות.
"סאני?" מבטו היה מלא תמיהה.
"מיאו?" היא השיבה לו בשאלה. אותה השאלה ששאלה אותו אתמול. כזו שמבקשת הסברים.
הפעם, הוא לא שתק ונתן למילים לזרום מתוכו. "אני לא אשקר לך סאני", אמר והוסיף ליטוף קטן מתחת לאוזנה הכתומה. "אני מרגיש בודד ותחושה לא נעימה ומכאיבה מתפשטת בגופי. אני מרגיש כאילו אני נמצא בתוך בור עמוק ושחור. בור שאני לא מצליח לצאת ממנו. לא יכול. אני מרגיש מסך אפל שמונע ממני כמו קיר לטפס ולעלות, לצאת מהבור שאני תקוע בו. בכל פעם שאני ניגש לילד כדי לנסות לדבר איתו, אני חש כמו במסדרון גדול ממדים, עם דלת אחת גדולה וארוכה, שמפיצה אור מסנוור ומהפנט, אך כשאני ניגש לדלת הזו - היא נטרק בפניי בעוצמה".
מתיו הסיט את מבטו מסאני והביט אל עבר האופק. רוח קיצית וקלילה בידרה את שערו ופרוותה ורשרוש עלים נשמע מלמעלה. טיפה אחת ויחידה זלגה מעינו הימנית ונשרה על האדמה בכאב.
תחושת כאב זהה, תקפה כעת את החתולה. סאני רצתה להגיד לו כל כך הרבה, שהוא לא לבד, היא איתו. דלת ליבה תמיד תישאר פתוחה בפניו. אבל, איך אפשר?
לכן, במקום לומר לו את זה במילים, היא ניסתה להעביר לו את התחושה במעשים. היא התקרבה אל מתיו, התכרבלה בחיקו ושלחה לעברו מבט אוהב. היא ניסתה להפיג אצלו את תחושת הבדידות ולהעניק לו במקומה תחושה חמימה וטובה, מלאה באהבה וחברות.
"חרם? לא בבית ספרנו ולא בינינו" / אביגיל לופז עולה לכיתה ו'
הנושא של חרם הוא נושא שכיום מאוד מדברים עליו. נכון יש יותר מודעות, ויש יותר שיתוף רגשות של הילדים. למרות זאת זה יכול להסתיים באסון. כדי להבין יותר, אספר את החוויה של רעות.
רעות בת 11 תלמידה בכיתה ה. היא לומדת בבית ספר "בנות ישראל" מכיתה א. זה בית ספר רק של בנות. אבל היא מרגישה שונה מאוד. היא כבר לא סופרת את הפעמים שהיא עברה חרם אבל לא שוכחת.
פעם בשיעור ספורט המורה חילקה חישוקים. ילדה מהכיתה הזיזה את החישוק ונגע בפרצוף של רעות. רעות ביקשה מהילדה להפסיק כי לא היה נעים לה. אבל היא המשיכה להכאיב לה עם החישוק. רעות ברחה מהמקום ובכתה.
וזה לא פעם ראשונה שהכאיבו לה. בעיטות, מכות, צביטות, דפיקת ראש בקיר... היו לה מוכרים.
פעם אחר בשיעור מחשבים ילדה אחת העיפה את התיק של רעות מחוץ לחדר מחשבים. רעות הלכה לאסוף את התיק ולא יכלה לחזור לכיתה: הבנות נעלו אחריה את הדלת. רעות נשארה בחוץ, ישבה על התיק שלה וחשבה: "לא עשתי כלום, למה הן עושות לי את זה?"
וזה לא פעם ראשונה שהעיפו את רעות ודברים שלה מהכיתה. לפעמים רעות שמעה את הבנות שבקול רם אומרות ביחד: "תעופי מהכיתה. לא רוצים אותך פה." רעות הרגישה לא רצויה בכיתה. וכשמלכות הכיתה התערבו היה עוד יותר קשה לרעות. למרות הרצון לשחק עם הבנות בשמחה, אף אחת לא רצתה אותה.
לא היה נחמד לרעות. היא הרגישה כמו הזבל של הכיתה, אפילו אבק שצריך לנקות מהכיתה.
הבנות כן פנו אליה כדי לבקש דברים, שירות, גם חיובו אותה באיומים, או מתן מכות. רעות הרגישה מאוד מבודדת ונואשת. היא בכתה בצד.
כל פעם שהיא חזרה הביתה, היא שיתפה את אמא שלה על חוויות בית ספר. ורעות בבכי אמרה "למה אני חייה"? מה העונש? בחוץ אני כאילו מחייכת אבל בפנים אני לא מאושרת".
"אמא אני רוצה לעבור לבית ספר אחר. אני מקווה שיהיה לי יותר נחמד שם ושיהיה לי חברות".
אמא הקשיבה, הרגיעה את רעות. היא ראתה ילדה עם לב שבור. כמה שיחות היה לה עם המורות והיועצת בית ספר? רעות כבר לא ספרה אבל היא ידעה שאמא דואגת לה. אחרי התייעצות רבות, אמא ואבא החליטו להעביר את רעות לבית ספר אחר.
רעות עשתה מסיבת פרדה בכיתה. פתאם כמעט כל הכיתה הייתה חברה שלה. אבל רעות לא התחרטה על מעבר בית ספר. היא רצתה שהן ידעו מה הן עשו לה במשך כל השנים, כמה זה היה פוגע בגוף ובנפש. רעות גם לא תשכח את הבנות שהיו טובות אלה ועזרו לה.
זה סיפור של רעות, זה סיפור עצוב של הרבה ילדים. מציאות שלא יהיה חרם בעולם, שכל ילד יהיה חבר לצידו שיעזור לו. שכל ילד ירגיש טוב עם ביטחון עצמאי.
לך, לילד שעובר חרם: אני מציעה אם אין לכך חברים או חברות, אז תנסה לכתוב לו או לה מכתב. תבקש סליחה אם פגעת בו, תחמיא לו ותשאל אם הוא רוצה להיות חבר שלך. אם הוא מסרב, אתה יכול לשחק אם משהו יותר קטן ממך או יותר גדול ממך. תביא לך גם דברים שיכולים להעסיק אותך כמו ספרים, משחקים, בלוק ציור... אבל גם ברגעים של ספק, של בדידות, אל תשכח שלכל ילד וילד יש נשמה טהורה ומי שלא רוצה להיות חבר שלך, פשוט מפסיד, כי יש לך לב של זהב עם הרבה חכמה.
לך, הצוות חינוכי: תגיבו כשיש תלמיד במצוקה. אל תפחדו להעניש את הילידים שעושים חרם. אבל לפני להגיע למצב הזה, תזמינו גורמים מקצועיים שידברו על הנושא בכל כיתה, לעלות למודעות של כל ילד. תעזרו להורים לזהות סימנים של חרם. בנוסף תארגנו משחקים מסביב הנושא ועל האהבת חינם.
לאבא ולאמא: אם אתם רואים ילדכם עצוב, תשאלו אותו איך היה, תתעניינו על מה שקורה בבית ספר ותמשיכו להיות אוזן קשוב. אם ילדכם לא משתף איתכם פעולה תפנו לצוות חינוכי בבית ספר.
חרם מביא סובל, סובל מביא חוסר ביטחון עצמאי, חוסר ביטחון עצמי מביא שנאה. אל תאשרו חרם, גם לא בבית ספר, וגם לא בבית.